The life story of Hanna Gil - Holocaust survivor
Hanna was very young at the time, and she has very few memories – like the house she lived in till the age of 4 in the town Piastów near Warsaw.
What she does remember is the look of the house, with its front yard and a swing on which she is swinging.
Hanna also remembered the couple who raised her - Marchiniack - after she was shown pictures of them, years later.
The neighbors must have thought she was adopted or born somehow. She was there till 1946.This is all she remembers – the rest she knows out of stories her aunt (her father's sister, who took her from the Marchiniacks after the war and moved with her to Israel) told her.
Hanna's aunt and uncle, the ones who raised her in Israel, made sure she knew where she came from and who her parents were, but the most she knows out of postcards sent by her parents to her grandmother in Tel Aviv, Israel – which her parents hadn't confided in completely, she didn't even know of Stasheck – The one who smuggled her out of Warsaw ghetto.Hanna didn't know any substantial information of her past till 1970, when Stasheck and his second wife, Ania, moved too to Israel and looked for her.
The story begins with the birth of a first daughter to her parents – Hella & Shimon Hopenstand (Sholzinger) on May 31st 1942 into the Warsaw ghetto war.
The story begins with the birth of a first daughter to her parents – Hella & Shimon Hopenstand (Sholzinger) on May 31st 1942 into the Warsaw ghetto war.
The Warsaw Ghetto Uprising was the Jewish resistance that arose within the Warsaw Ghetto in German occupied Poland during WW2, and which opposed Nazi Germany's effort to transport the remaining ghetto population to the Treblinka extermination camp.
Photos from Warsaw Ghetto:
Her parents, with other relatives and neighbors, hid in a bunker or a cave they dug, and they planned to run away of the ghetto. Unfortunately for them , while showering Hanna she was burned and kept crying and screaming. Hanna's screams constituted a massive problem to the "running away of the ghetto" plan, at this point, Domrovski Stanislav, Stasheck, showed up. He entered and exited the ghetto repeatedly without major problems, since he had a non-Jewish look. Stasheck got out of the ghetto and found a family of catholic Christians - Anthony and Zosha Dolski family, which were very good friends of his and Hanna's father (and were declared by "Yad Vashem" as righteous gentiles).
The Dolski family, says Hanna, were Jew lovers, they believed that if Christianity was stemmed from Judaism, they must do as much as they can to save the Jews.
The Dolski family hid Stasheck at their house, as if he took care their daughters (the daughters are still living in Poznan, Poland and are still in contact with Hanna).
The Dolski couple suggested getting Hanna out of the ghetto and finding a family to raise her, a suggestion which Hanna's parents (after what must be a very difficult time) accepted. Hanna's father, Shimon, asked Stasheck to send letters to his relatives (Hanna's aunts and uncles) after the war (if he and his wife, Hella, won't survive), telling them that Shimon and Hella's daughter had survived.
When Hanna was only few months old, Stasheck smuggled her out of the ghetto rolled inside a carpet. Stasheck handed her in to the Dolski family, who took care of her despite the fact it had put them in great danger.
The Dolski family had Hanna baptized, Stasheck tells he cursed through the entire ceremony. The Dolski then found a couple to raise Hanna – the Marchiniack couple.Only in 1946, after the war had ended, Hanna's aunt came to take her from the Marchiniack couple and move with her to Israel. The Marchiniack couple didn't want to give her up (even tough they got money and jewelries from Hanna's aunt), so Hanna's aunt "abducted" her and they immigrated to Israel together.
When Hanna came to Israel at the age of 4, as she was told, she had a cross necklace and she prayed to Christianity. Her aunt and uncle switched that necklace with a Star of David one of the same length, a necklace she still has.
Hanna (about her aunt and uncle):" I never 'investigated' them, I didn't ask them about their past and I'm so sorry. I wanted so much to be like everybody else, so I didn't even open that whole thing".
Events related to the Holocaust such as the trial of Adolf Eichmann affect Hanna very much. On the date that notes the Holocaust day she always gets excited.
She always knew, deep inside, what she was. And she symbolized, and it hurt her. But on the outside she was more Israeli than those who were born in Israel. Hanna: "I always knew where I came from, who my parents were, and who I am […] I never talked about it, I lived as a native Israeli in every respect […] I think only when I turned 50 I did really open up about what I am".
The Dolski family, says Hanna, were Jew lovers, they believed that if Christianity was stemmed from Judaism, they must do as much as they can to save the Jews.
The Dolski family hid Stasheck at their house, as if he took care their daughters (the daughters are still living in Poznan, Poland and are still in contact with Hanna).
The Dolski couple suggested getting Hanna out of the ghetto and finding a family to raise her, a suggestion which Hanna's parents (after what must be a very difficult time) accepted. Hanna's father, Shimon, asked Stasheck to send letters to his relatives (Hanna's aunts and uncles) after the war (if he and his wife, Hella, won't survive), telling them that Shimon and Hella's daughter had survived.
When Hanna was only few months old, Stasheck smuggled her out of the ghetto rolled inside a carpet. Stasheck handed her in to the Dolski family, who took care of her despite the fact it had put them in great danger.
The Dolski family had Hanna baptized, Stasheck tells he cursed through the entire ceremony. The Dolski then found a couple to raise Hanna – the Marchiniack couple.Only in 1946, after the war had ended, Hanna's aunt came to take her from the Marchiniack couple and move with her to Israel. The Marchiniack couple didn't want to give her up (even tough they got money and jewelries from Hanna's aunt), so Hanna's aunt "abducted" her and they immigrated to Israel together.
When Hanna came to Israel at the age of 4, as she was told, she had a cross necklace and she prayed to Christianity. Her aunt and uncle switched that necklace with a Star of David one of the same length, a necklace she still has.
Hanna (about her aunt and uncle):" I never 'investigated' them, I didn't ask them about their past and I'm so sorry. I wanted so much to be like everybody else, so I didn't even open that whole thing".
Events related to the Holocaust such as the trial of Adolf Eichmann affect Hanna very much. On the date that notes the Holocaust day she always gets excited.
She always knew, deep inside, what she was. And she symbolized, and it hurt her. But on the outside she was more Israeli than those who were born in Israel. Hanna: "I always knew where I came from, who my parents were, and who I am […] I never talked about it, I lived as a native Israeli in every respect […] I think only when I turned 50 I did really open up about what I am".
Hanna Gil with Leon Marchiniack:
Hella and Shimon Hopenstand- Hanna's parents:
Hanna's aunt come to take Hanna
:Hanna is sitting on Ania, Stasheck's wife
Hella, Hanna's mother, and Hanna's grandmother:
Hella and Shimon Hopenstand- Hanna's parents:
Stasheck with Hanna's husband- 1991:
סיפור חייה של חנה גיל - ניצולת שואה
חנה גיל הייתה צעירה מאוד בזמן השואה, ויש לה זכרונות מעטים, לדוגמא כמו הבית שבו חייה עד גיל 4, בעיירה פיאסטוב, לא רחוק מוורשה.
מה שזכור לה הוא מראה הבית עם חצר קדמית- נדנדה ועליה היא מתנדנדת.
תמונה נוספת הזכורה לה היא זוג הנוצרים שגידלו אותה - מרצ'יניאק. זוג ללא ילדים, השכנים חשבו שאימצו אותה או שנולדה איכשהו.
חנה לא זכרה את הדמויות של הזוג שבביתם גדלהעד שכעבור שנים קיבלה תמונות שלהם, היא לא זכרה איך הם נראו כלל. חנה התגוררה שם עד 1946.
זה מה שהיא זוכרת,השאר סיפורים- דודתה (אחות אביה) שנסעה ב46 ממש עם תום המלחמה לפולין בדרכים לא דרכים, בערך שלושה- ארבעה חודשים שהיא הייתה בדרכים, בכדי לקחת אותה - היא שסיפרה לה.
חנה גדלה בביתה של דודתה בארץ, היא ובעלה היו חסוכי ילדים- הם לא אימצו אותה, אלא הם היו האפוטרופסים שלה. במשך כל השנים הם הזכירו לה מי היא, מה היא, ומה שם ההורים כדי שהיא לא תשכח. הם סיפרו לה את כל מה שהיה. האינפורמציה זרמה לארץ ע"י גלויות שההורים שלה שלחו לאמא של אבא שלה, כלומר לסבתה, שהתגוררה פה בארץ, בתל אביב. כל מיני פרטים ואת הנסיבות שהגיעה היא סיפרה לה. היא סיפרה לה רק את הדברים ההכרחיים, היא העלימה ממנה את הסיפורים על הזוג שגידל אותה בעיירה- לא היו תמונות של הזוג, לא היו שמות, לא היו פרטים והיא לא ידעה בכלל על קיומו של סטאשק שיפורט עליו בהמשך (הוא זה שהוציא אותה מהגטו ובזכותו ניצלה).
לא היה ידוע לה כלום עד שנת שבעים שסטאשק, אשתו והבן שלהם עלו לארץ. אז נפתח כל הסיפור והיא החלה אז לברר את כל מה שקרה.
הסיפור מתחיל כשהיא נולדה, בת ראשונה להורייה - הלה ושמעון הופנשטנד. הלה האמא מבית שולזינגר, חנה ידעה זאת בבירור ממכתבים, ובנוסף נמצאת בידיה תעודת הבגרות שלה מבית הספר, ציונים עם תמונתה של אמה. אמה גדלה בוורשה.
חנה נולדה ב31 לחמישי 1942 לתוך המלחמה בגטו וורשה.
גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה, ומנה בשיאו כ- 450,000 נפש.
תמונות מגטו ורשה:
הוריה של חנה , עם עוד קרובי משפחה ושכנים, כנראה הסתתרו בבונקר היכן שהם היו בגטו. חנה שמעה גם סיפור שהם כנראה חפרו מנהרה ותכננו לברוח. למרבה מזל הביש שלהם כשרחצו אותה פעם היא קיבלה כוויה. היא צרחה ובכתה, וקשה היה להרגיע אותה. כנראה אז כל האנשים שהיו שם הבינו שהיא מהווה בעיה. עכשיו נכנס לתמונה קרוב משפחה שלה, שהיה נשוי לבת דודתה של אמה- דומברובסקי סטאניסלב, וכינוי- סטאשק. סטאשק היה בא ויוצא מתוך הגטו כי הייתה לא הייתה לו חזות של יהודי. איכשהו הוא יצא ומחוץ לגטו הייתה משפחה של נוצרים קתוליים, משפחת דולסקי. הם היו ידידים מאוד טובים של סטאשק ושל אביה (או שהם סחרו יחד או שהם היו חברים מחוץ לנושא של עבודה) והנוצרים האלה, הם הוכרזו כחסידי אומות עולם על ידי מוזיאון "יד ושם" (אנטוני וזושה דולסקי), הם היו אוהבי יהודים. הם החליטו שאם הנצרות היא תולדה של היהדות אז לעזור לילדה יהודיה להינצל היא זכות גדולה למרות הסכנה הגדולה.
הם החביאו את סטאשק, אצלם בבית, איזו מין הסתרה חלקית, הוא כאילו טיפל בבנות שלהם. יש להם שתי בנות, חנה פה ושם בקשר איתן עד היום והן גרות בפוזנן שבפולין.
ההצעה של הזוג הנוצרי, משפחת דולסקי, הייתה להוציא את חנה מהגטו ועם ההצעה הזו סטאשק חזר להוריה של חנה שבגטו. סביר להניח שהם עברו תקופה מאוד לא קלה כדי לעשות החלטה, ובסופו של דבר הם החליטו שסטאשק יוציא את חנה מהגטו. לאביה של חנה הייתה בקשה שאח"כ מומשה - הוא אמר "אם אנחנו נחזיק מעמד ונשרוד את המלחמה שאיננו יודעים כמה זמן היא תמשך אז בסדר, אבל במידה ולא נשרוד אז דע לך שיש לי אח ואחות בישראל, אח בקנדה, ואחות בארה"ב (והוא נתן כתובות) וברגע שהמלחמה תסתיים אני מבקש ממך לשלוח לכולם מכתבים ולהודיע להם שנשארה ילדה- הבת של שמעון והלה ושיחליטו מה עושים" - וכך היה.
אביה של חנה היה סוחר, היא איננה זוכרת את פניו- רק מתמונות, וגם את אמה - כיוון שבגיל כמה חודשים סטאשק הוציא אותה מהגטו על עגלה מגולגלת בתוך שטיח. ככה הצליחו היא וסטאשק לעבור את השער ולהביא אותה אל אותה משפחה נוצרית, משפחת דולסקי, שהם הסתכנו מאוד. אז היה משהו פיקטיבי כזה של הטבלה וסטאשק מספר שהוא עמד וקילל תוך כדי הטקס.
מצאו את המשפחה הזאת שתגדל אותה, משפחה בעיירה פיאסטוב, ולהם לא היו ילדים- משפחת מרצ'יניאק. הדבר היחידי שזכור לחנה שם זו הנדנדה. זה גם מה שחיפשה כשהגיעה לפולין, ועל כך כתוב בהמשך.
לחנה זכורה גם תמונה נוספת - חנה בתוך מונית מוקפת בצעצועים. כשדודתה הגיעה ב-46 לקחת אותה משפחת מרצ'יניאק לא רצו למסור אותה, הם נקשרו אליה, ואהבו אותה. אפילו שהם קיבלו כסף ותכשיטים - היה צורך בסוף לגנוב את חנה. אז דודתה חטפה אותה לתוך מכונית מלאת צעצועים.
ברקע סטאשק ובת זוגו תמיד השגיחו על חנה.
מרגע שהגיעה לארץ בגיל 4, מספרים לה, היא הגיע עם צלב, והיא התפללה לנצרות. דודה ודודתה שאצלם גדלה, החליפו את הצלב במגן דוד מזהב באותו האורך. ואת אותו מגן דוד יש לה עד היום.
אחרי שסטאשק ואניה הגיעו לארץ הם סיפרו לה הכל.
בספטמבר 1946 עלתה לארץ. מספרים שת"א רעשה וגעשה – זה היה סיפור מסופר באותם הימים. דודתה השיגה את הגן ואת הביה"ס הכי טובים...
"ידעתי תמיד מאיפה באתי ומי היו הורי ומי אני. [...] בכלל לא דברתי על זה. חייתי כצברית לכל דבר ועיניין. "
אפילו שקראה חנה לדוד ודודה אבא ואמא – חתמה חנה הופנשטנד שזה שם משפחתה. ושם משפחתם היה פוקס.
חנה - "לא חקרתי אותם, לא שאלתי על העבר שלהם ואני כל כך מצטערת. כל כך לא רציתי להיות שונה מכל הילדים. שאפילו לא פתחתי את כל הדבר הזה".
אירועים הנוגעים לשואה - כמו משפט אייכמן מאוד משפיעים על חנה, היא תמיד עקבה אחרי התפתחויות (היו לה בבית אלבומים של תמונות זוועה, תמונות נוראיות מהשואה והיא מדי פעם דפדפה והציצה בזה).
בתאריך שמציינים את יום השואה חנה גיל מתרגשת. בתוך תוכה היא תמיד הרגישה מה היא ומי היא והזדהתה וכאב לה, אבל כלפי חוץ היא הייתה יותר צברית אפילו ממי שנולד בארץ.
"אני חושבת שרק בסביבות גיל ה50 זה נפתח והתחלתי להצמד לכל השידורים ביום השואה.התחלתי להודיע בעבודה שאני לוקחת יום חופשה – אבל זה רק בגיל 50."
Hanna Gil revisiting Poland
Hanna and her husband visited Poland at 1996. They took all the information they knew. They did a detective work. Hanna and her husband conducted a research with the the daughters of dolski family, and the daughters asked their uncle.
They were in Piastow, but they didn't know the exact address. Hanna and her husband looked around for the house of Marchiniack family and at some point Hanna's husband saw a group of old strangers, who sat on bench. He said "Those are the people we should be asking" and approached to the bench. One of them understood what Hanna and her husband had been searching and gave them the exact address.
Hanna and her husband arrived the Marchiniack's house and at the moment Hana saw the house everything had verified: a little house with red roof, and it was the only house that had a front yard (and there was the swing). No one were in that house but family was living at the house next to Marchiniack's house, so Hanna and her husband approached to the family and at first the family was filled with doubts. One of the daughters, apparently a high school student, understood us but the women (the house owner) was terrified. No men were in the house so Hanna and her husband had decided to come at the next day. This time they came with polish women from Warsaw, that they lived in her house, and the family behavior was different, this time they could understand what Hanna and her husband wanted. While Hanna and her husband were in that house, the house owner's husband was at work, he had been working at rubber factory. Hanna had reminisced that also Leon Marchiniack, the one who raised her, worked at the rubber factory, which existent also today. When the house owner's husband came back from work, Hanna introduced herself and the man bursted into tears. He told Hanna that they knew each other, they were swinging together, they were friends, they are almost at the same age. Hanna was very excited and the man was crying. He said " You are the girl I swing with always on the swing"- the famous swing.
חנה חוזרת לפולין
חנה גיל ובעלה ביקרו בשנת 96 בפולין. הם לקחו את כל האינפורמציה שהייתה יכולה להיות. הם "עשו עבודת בלשים". חנה ובעלה עשו תחקיר אצל הבנות של משפחת דולסקי, יש להם שתי בנות (למשפחה הנוצרית מוורשה, לא מהעיירה פיאסטוב), הן שאלו דוד שנשאר בחיים ועשו ממש תחקיר. חנה גיל ובעלה היו בעיירה בפיאסטוב, אך הם לא ידעו בדיוק את הכתובת. הם הסתובבו שם ןבאיזשהו שלב בעלה של חנה ראה אנשים מבוגרים ואמר "אלה האנשים שצריך לשאול" . הוא ניגש לספסל שלהם, אחד מהם הבין אותם, ונתן להם כתובת מדוייקת. חנה ובעלה הגיעו לבית ששם היא גדלה, של משפחת מרצ'יניאק, וברגע שחנה ראתה את הבית כל מה שזכרה התאמת: בית קטן עם גג אדום וזה היה הבית היחידי שהיה שקוע בפנים ולו חצר קדמית (ושם הייתה נדנדה בזמנו). אף אחד לא היה בבית אבל בבית הסמוך התגוררה משפחה. חנה ובעלה ניגשו אליהם ובהתחלה המשפחה מאוד הסתייגה. אחת הבנות שם, כנראה תלמידת תיכון, גמגמה קצת אנגלית. חנה ובעלה הסבירו לה מה העניין אך ראו שהאישה, בעלת הבית, ממש בחרדה. אף אחד לא היה מהגברים אז הם קבעו לבוא למחרת. למחרת חנה ובעלה הגיעו עם מישהי שדוברת פולנית מוורשה, שאצלה התגוררו, אז קיבלו אותם כבר לגמרי אחרת כי הבינו במה מדובר. בזמן הביקור בעלה של האישה עדיין היה בעבודה, הוא עבד בבית חרושת לגומי. חנה נזכרה שגם לאון מרצ'יניאק, האיש שגידל אותה, עבד בבית חרושת לגומי, והוא עדיין קיים עד היום בית החרושת הזה. כשבעלה של האישה, שהם התארחו אצלה, הגיע חנה הציגה את עצמה וסיפרה מי היא הוא התחיל לבכות. הוא אמר שהוא הכיר אותה, התנדנד איתה והם היו חברים. שניהם כמעט באותו הגיל. חנה התרגשה כל כך והוא- הוא ממש בכה. הוא אמר "את הילדה שאני התנדנדתי איתה כאן תמיד על הנדנדה"- הנדנדה המפורסמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה